באמצע מרץ נערך ערב מרתק בהנחיית דר' חמדה ארד בעקבות ביקורה בארץ לרגל צאת ספרה -
                    Integrating Relational Psychoanalysis and EMDR: Embodied Experience and Clinical Practice
                                                                                                               .(2018, Routledge Publishing House)

הערב עסק ביחסים שבין EMDR והפסיכואנליזה ההתייחסותית ומהתרשמותי האישית- נתן הרבה חומר למחשבה.
התייחסות מרעננת זו למתח שבין חשיבות השימוש בפרוטוקול כפי שנבנה, לבין מתן פרשנות גמישה לעקרונות הAIP,
העשירה בעיני את המרחב המורכב שבין מטופלים למטפלים בשיטת ה-EMDR.

ניראה כי לעיתים קרובות נתקלים בטיפול בצורך לבחור בין העולם הדינאמי לבין ה-EMDR ובערב זה שמחתי לגלות נקודות
חיבור והשקה לא מעטות. על אף החשיבות שהציגה חמדה בהיכרות עמוקה עם הפרוטוקול, כמעט ולא הייתה התייחסות לפרוטוקול כשלם (בעמודים 118-121 בספרה, ניתן להתרשם מדוגמא מפורטת של הפרוטוקול בשילוב).
אולם הבנת חלקיו השונים בהקשר של מרכיבים הפסיכואנליזה ההתייחסותית ביטאה מורכבות ביחסים בחדר הטיפול,
כפי שהדגימה למשל ביחסים שבין המטפלת למטופלת.

חמדה הגיעה מרקע פסיכואנליטי אך יש לה היכרות עם פסיכודרמה. היכרות זו בתחום מסייעת לה להקשיב לסממנים של סיפור דרמטי המתבטא בתנועות הגוף (גירוד בכתף, מצמוץ ועוד). הקשבה זו מרכזית על מנת להבין כיצד ניגשים המטופלים לגוף שלהם וכיצד הם מתגוננים בפני הצפה של זיכרונות קשים. לדבריה, שינוי קורה כשחשים משהו ולעיתים הדיבורים בלבד לא מספיקים. יתרה מכך- כאשר בעת העיבוד חשים משהו בגוף, דפוסי ההתמודדות עשויים להתגמש ולאפשר תנועה גם בדפוסים רגשיים וקוגניטיביים שהיו עד עתה מקובעים.
כך למשל, בטיפול בטראומה מתגלה היכולת המוגנת של מטופלת לומר 'לא' למטפלת– כראשיתו של ויסות עצמי (self-regulation). לדבריה ככל שיותר מתחברים לגוף באמצעות הגירוי הטקטילי (של ה'טאפרים') או הויזואלי, מתחזקות התחושות הגופניות הלא מילוליות ומאפשרות את תחילתו של תהליך הדה-סנסיטיזציה.

היה מעניין לשמוע כיצד חמדה מתייחסת אל הימצאותו של המכשיר ('הטאפר') במרחב הטיפולי וביחסים שבין המטפלת למטופלת. הימצאות מכשיר הוויסות (מהירות, עוצמה ועוד) אצל המטפלת, מחייבת התייחסות להימצאות הכוח אצלה ולא אצל המטופלת אשר 'מחוברת' בכבל כמו בחבל טבור אל המטפלת. מתן האמון בהחלטת המטפלת לגבי תחילת וסיום הסטים באופן דירקטיבי יותר יכול לאפשר עבודת עיבוד מוחזקת יותר. בכך עשויה המטופלת לקבל מעטפת ריתמית בעת תהליך העיבוד ובמתן כבוד לתהליך העיבוד הפרטי. הקשר הפיזי הממשי הזה, הבא לידי ביטוי ביחסי מטפלת-מטופלת-מכשיר, מאפשר כר נרחב של התייחסויות למערכת המורכבת שבין המטפלת למטופלת. בנושא זה התעורר דיון קצר אודות תפקידו של המכשיר והשאלה אצל מי ראוי שתהיה השליטה על ה-BLS (הגירוי הבילטרלי).
מצד אחד המעטפת מאפשרת למטופלת הזדמנות להיות 'כמו ברחם של המטפלת', מצד שני- אלו הם יחסי כוחות לא סימטריים עד מצב שבו עלולה המטופלת לדבריה 'להעריץ' את המטפלת יתר על המידה. אחרים הציעו לאפשר למטופל להחליט עד מתי יימשך ה-BLS. מנגד הצביעו על זהירות מתחייבת שבה מתן מכשיר השליטה בידיי המטופל עלול לעורר הצפה גדולה מדי.
התייחסות זו אל מערכת היחסים העדינה והמורכבת, הכוללת את הטראנספרנס והקאונטר-טראנספאנס, חיזקה את עובדת היותה של המטפלת לא נסתרת עבור המטופלת ואת ההזדמנות לצאת יחד למסע חקירה בעולמה של המטופלת.
יחד עם זאת העלתה חמדה את האפשרות כי העיבוד באמצעות BLS מאפשר מעט 'מנוחה' מהטראנספרנס, יחד עם המשך שימוש בקאונטר טראנספרנס ככלי דיאגנוסטי טוב. באופן הדומה למתרחש בכל טיפול, המטפלת מנסה להקשיב לminimal- cues בחזות המטופלת, בתזוזות הקטנות ביותר של הגוף ושל החוויה. היו בקהל מי שהתייחסו לסטינג הזה כמאפשר מעין פסיכואנליזה עצמית של המטופלת, והיו מי שתהו אם זה שייך עדיין למסגרת טיפול EMDR. בהקשר זה הייתה חסרה לי קצת התייחסות ל-AIP המרכזי כל כך ב-EMDR, אם כי בספרה, דר' ארד מציינת את חשיבות מודל ה-AIP הן לצורך המשגה תיאורטית והן ליצירת מפת-דרכים טיפולית המשלבת הבטים מבוססים ממודלים פסיכולוגיים מרכזיים (ראו לדוגמה ע' 10-11).

היכרות טובה של הפרוטוקול והבנת החשיבות של כל אחד משלביו השונים, מהווה בסיס להמשך עבודה גמיש יותר, הכולל למשל ההתייחסות למטאפורה שמעלה המטופלת. לאחר היכרות עם מארג האסוציאציות הפרטי של המטופלת, הכולל דימויים וזיכרונות ומתגלה מתוך התפתחות אמון בעולם הדיאדי בין המטופלת למטפלת, מתפתחת שפה דיאדית פרטית בחדר הטיפול.
המטופלת עשויה להעלות אסוציאציה או מטאפורה שמהדהדת כבעלת חשיבות רגשית ובעקבותיה תציע המטפלת המשך חקירה פרטי, בליווי גירוי BLS.
מסגרת התייחסות ריתמית מחזיקה, מאפשרת כאמור המשך חקירה פנימית שקטה: הטאפינג מאפשר בו-זמנית חוויה מגעית מווסתת ושמורה (BLS) מחד, אך עשויה לעורר תחושות גופניות ורגשיות- מאידך. החוויה המתעוררת עשויה, בתיווך ופירוש נכון של אותם ,minimal - cues להוליד הבנה נפשית חדשה אצל המטופלת ולהירשם הן בזיכרון הגוף אצל המטופלת והן בזיכרון המשותף הדיאדי שבינה לבין המטפלת.

בשתי הגישות ישנה חשיבות לאסוציאציות חופשיות שעולות, לכן ניתן להעיז ולומר כי זהו אינו טיפול אקלקטי אלא אינטגרטיבי יותר, שבו ה-EMDR או ה-AIP, עשויים להוות המשך ביטוי של הגישה הפסיכואנליטית ההתייחסותית.
הגבולות שבין המטופלת למטפלת באים לידי ביטוי בעיקר במקרה של עבודה על טראומות (המלוות לדבריה לרוב גם בתחושת בושה גדולה) - אז למרחב העבודה הפרטי, השומר על גבולותיו, יש מקום מרכזי ומובנה יותר.
תהליך עיבוד הזיכרונות הטראומטיים יכול להיות מוחזק יותר, כאשר מידת המללת החוויה מול המטפלת נמצאת בשליטתה של המטופלת. לעיתים ישנן חוויות כה ראשוניות עד כי גם אם ישנה נכונות-ישנו קושי להמליל, למצוא מילים.
גם לכך ישנה לגיטימציה בעבודת ה-EMDR וביחסים בטיפול. במובן זה אין צורך 'לדווח' אודות האסוציאציות החופשיות שעלו, בעיקר כאשר הופעתן נחווית כתהליך פרטי ואפילו גופני ונטול מילים.
ישנה שהות לתהליך עיבוד עדין ופרטי ולכן עשיר יותר וחשוף פחות לאינטרפרטציות ישירות מצד המטפלת, עד למוכנות המטופלת לעיבוד התחושות באופן אנליטי ומילולי במסגרת יחסי ההעברה.
לעיתים במהלך עבודת ה-EMDR פוגשים בחוויה עצמית קשה BAD- ME) \ NOT-ME : NC), שעלולה ליצור באני חלקי- אני מפוצלים ודיסוציאטיביים. כוחה של עבודת ה-EMDR במסגרת יחסי ההעברה והפרשנות שבין המטופלת למטפלת- הוא במתן נגישות של חלקי עצמי דיסוציאטיביים והגעה לחוויה עצמית המשכית, נחשבת ובעלת multiplicity (בעת עלייה ב-VOC).

ערב זה העשיר וחיבר בין היבטים שונים של יחסי מטפלת-מטופלת בעת טיפול ב-EMDR והועבר על ידי חמדה בעברית רהוטה ומעניינת. נותר לקוות כי הספר יתורגם לעברית ויעשיר את הספרות העברית הנוגעת ל-EMDR.

*אילאי גושן: מטפל EMDR מוסמך, מטפל באמנות במרכז לשירות פסיכולוגי שער הנגב וכן בקליניקה פרטית במושב בניה, דוקטורנט במחלקה לפסיכולוגיה באוניברסיטת בן גוריון שבנגב.