הקדמה
במאמר זה נציג התערבות במודל EMDR קבוצתי, בקבוצת הדרכה של סטודנטים הלומדים טיפול באמנות. קבוצה זו מתמודדת עם קשיים רבים בעבודה במהלך ההכשרה המעשית. חלק מהקשיים נובע מאופייה הפגוע של אוכלוסיית המטופלים וחלקם קשורים לעובדה שהסטודנטים הינם סטודנטים זרים בראשית דרכם המקצועית. סטודנטים אלו מגלים התלבטויות רבות באשר למסוגלותם המקצועית וליכולת שלהם להכיל ולשאת אוכלוסייה פגועה כל כך, שהאופק לקידום שלה צר ומוגבל.
הדרכה מבוססת אמנות
(2011) Deaver and Shiflett מציגות במאמרן גישות שונות להדרכה מבוססת אמנות. הן סוקרות ספרות נרחבת אודות הדרכה באמנות באופן מעשי. יצירת אמנות, כאשר היא ממוקדת ומודעת, יוצרת תהליך קונסטרוקטיבי בעל משמעות. רעיונות, מובילים ליצירת דימויים, אשר בתוכם נוצרים ידע, מחשבות ודימויים. מטרת ההדרכה על פי תפיסתן, היא לסייע ולתמוך בפיתוח המקצועי של המודרך כאשר הוא מטפל במטופליו, בשפה התרפויטית המתאימה לשניהם.
איילון (2006), במאמרה "המטאפורה המרפאה", מתייחסת למטאפורה כמחברת בין עולמות תוכן בלתי קשורים, כמעין גשר בין תהליכי היגיון מודעים לבין חוויות רגשיות ותהליכים לא מודעים.
היא מציינת מחקר של סולמס וטרנבול (2005), שיחסו למוח שמאל תפקודים לוגיים, אנליטיים, מילוליים וסדרתיים ולמוח ימין פעילות אינטואיציה, הפשטה, הרכבה והבנה של דימויים מורכבים. המטאפורה מעלה אל המודע תכנים פנימיים אמוציונליים ומעוררי רגשות. המטאפורה פותחת אפשרויות ביטוי חדשות ללא שימוש בשפה המדוברת. השימוש בהן בטיפול, מהווה מעין הסוואה של המסר הישיר ותורם לעקיפת ההתנגדות להשגת המטרה הטיפולית.
היתרונות בשימוש זה:
- מטאפורה מדברת בשפה חווייתית, עוקפת מחסומי מילים.
- מאפשרת חשיפה של חולשות, קשיים בדרך ולא מאיימת.
- המעבר למדיום המטאפורי מפתיע וגורם לשינוי באווירה הרגשית.
- השימוש במטאפורות מאפשר כניסה למצב לא מודע והקשבה לעולם הפנימי.
"המטאפורה המרפאה" על פי איילון (2006) הינה טכניקת הדרכה, כאשר המודרך מעלה דימוי מטאפורי לתיאור הקושי שבו הוא נמצא. כך ניתן להביט במטאפורה כמעין מראה, שדרכה יכול המודרך, להתבונן בעצמו ובמטופליו ולראות את הבעיה "בדרך חדשה" (איילון,2006, עמ' 85). מכאן, שבחיבור בין ה EMDR לחשיבה המטאפורית, ועבודה אקספרסיבית - ניתן לחשוב על ה- TARGET (החלק הקשה ביותר של החוויה כולה) כייצוג מטאפורי של חוויות המודרכים בתהליך הפרקטיקום וההתנסות המקצועית הראשונה שהם חווים. בתוכו מגובשות כל המשמעויות הייחודיות למטפל המתחיל בהקשר של החוויה, ואליו קשורים אסוציאטיבית כל מרכיביה: הרגשיים, הסנסוריים והקוגניטיביים.
בהתבוננות על מערכת היחסים המורכבת בין המטפל למטופל ניתן להתבונן על מרכיב ההעברה הנגדית כמקום בו המטפל נכנס לדרמה בין אישית מורכבת דרכה הוא חווה את עולמו הרגשי של המטופל, אולם גם התוכן והיחסים שמעלה המטופל מהווים עבורו טריגר לתכנים אישיים שלו.
במאמרה אודות העברה והעברה נגדית בטיפול באומנות סוקרת לינק- סקופ (2013), תאוריות דינמיות רבות בהקשר של העברה והעברה נגדית, ומסכמת באופן הבא:
העברה נגדית היא מגוון הרגשות, התפיסות וההתנהגויות המתעוררים אצל המטפל במפגש עם הווייתו, התנהגותו ויצירותיו של מטופל ספציפי ואשר הינם נבדלים בעוצמתם ובמהותם מהתנהגותו ורגשותיו הטבעיים.
העברה נגדית נובעת מעולמו הפנימי של המטפל ומאישיותו כפי שהתעצבה על ידי קונפליקטים ופגיעויות בחייו. "פצעים" אלו עלולים להשפיע על יכולתו להשתתף בתהליך התרפויטי שכולל בתוכו את הצורך של המטופל להחיות דפוסים מעברו ולהשתמש לצורך כך במטפל. העברה נגדית היא בלתי נמנעת כיוון שלכל אדם ישנם פצעים ונקודות רכות בלתי מודעות, בניהול נכון היא חיובית ויכולה להוות תרומה לטיפול (לינק-סקופ, ר. ,2013).
בשפת הEMDR, ניתן לדבר על כך כשבאמצעות ההתבוננות על מטריצת הקשר הזו יתאפשר למטפל לעבד את רגשותיו שלו ולזהות את אותן סכמות פנימיות שבתוכו, אשר מתופעלות (ACTIVATED) בהקשר של יחסיו עם המטופל. סכמות אלו מחוברות לאזורי הפגיעות שלו ודורשות עיבוד.
תהליך ההדרכה בקבוצה
תהליך ההדרכה התבצע תוך שימוש בפרוטוקול EMDR קבוצתי – 'אאמא' של ברורית לאוב ואסתי בר-שדה (2009) המיועד להתערבויות לאחר אירועי משבר אקוטיים.
הבחירה להשתמש בפרוטוקול זה נבעה מההכרה כי המודרכים בתהליך התפתחותם המקצועי נושאים בחובם חוויות מקצועיות שמותירות רשמים עמוקים של פגיעות בערך העצמי, רגשות קשים כלפי המטופלים, חווים לא פעם בדידות ובושה, וכמובן חרדה מול החומרים הרעילים שהמטופלים מביאים. ניתן היה לראות בהם, אנשי מקצוע נפגעי טראומה משנית, סביב אירועים שונים וחוויות שונות בהתנסויות המקצועיות שלהם, במיוחד לאור העובדה שהם נמצאים בראשית דרכם המקצועית.
תיאור העבודה הטיפולית עליה קיבלו הסטודנטים הדרכה
העבודה הטיפולית נעשתה במרכז יום למבוגרים עם הפרעה התפתחותית קוגנטיבית מורכבת. בהתחלה התקיימה צפיה באוכלוסיית המרכז ואותרו מטופלים מתאימים לעבודה הטיפולית. המטפלים קיבלו גישה לתיקים האישיים ושוחחנו עם אנשי הצוות. בהמשך נפגשו המטפלים עם המטופלים באופן פרטני בחדר הטיפול ולסיום נוצרה הקבוצה הטיפולית.
הקבוצה נפגשה אחת לשבוע למשך 4 שעות, במרכז היום שבו חדר לא גדול עם מטבחון, פינת אוכל קטנה וסלון, מקום קטן לאחסון החומרים והתוצרים, ושירותים שהיו לשימוש המטופלים בזמן המפגש. המפגש הקבוצתי התנהל באנגלית ובמקביל בעברית. הקבוצה נפתחה בכל שבוע בחימום קצר, שיר קבוע ומשחק כגון זריקת כדור, כל זה כהכנה לנושא המפגש, ובהמשך התקיימה עבודה פרטנית של כל סטודנט/מטפל ומטופל בפינות החדר.
הקשיים שליוו את הסטודנטים המטפלים היו בעיקר קשורים לאופי המקום והאוכלוסייה.
מעבר לקשיים התקשורתיים עם המרכז ואנשי הצוות, חוו הסטודנטים קושי באחסון הציוד ובכל שבוע היה החדר שונה מהפעם הקודמת וחסרו בו חומרים. במהלך העבודה הטיפולית לא כובד הסטינג וחברים מהמרכז נכנסו מדי פעם לחדר הטיפולים ובעקבותיהם אנשי צוות שבאו להוציא אותם, דבר שהיה כרוך בצעקות מריבות ועוד.
במהלך השנה, חלק מהסטודנטיות חוו משברים אישיים ומשברים לימודיים. כגון הקושי בשפה, געגועים למשפחה, משברים בריאותיים ותרבותיים. מקום ההתמחות שנבחר עבורם, נחווה כאכזבה. בהתחלה חלקן הביעו חוסר אמון ביכולת ללמוד "טיפול באמצעות אומנות" עם אוכלוסייה כזו.
