.

מסע בתוך מבוך קורונה - שיתוף מחדר הטיפולים

סשה גלר*

עם חזרה לשגרה בחינוך המיוחד ותחילת פגישות עם מטופלים פנים מול פנים עם מסכות, כפפות, הקפדה על 2 מטר מרחק בינינו, צורך לחטא כל מה שנגעו בו ואין סוף חרדה ואי ודאות, מצאתי את עצמי נמנעת משימוש בחומרי יצירה כמדיום לטיפול באמנות.
שאלתי את עצמי מה אני יכולה לעשות, איך אני יכולה לעזור לילדים להתמודד עם חוסר האונים וחוסר הודאות שהחזרה למסגרת החינוכית בעידן משבר הקורונה גלגלה אל פתחם. בתוך מחשבתי הוטבעו עמוק וחזק ההנחיות של משרד הבריאות, כגבולות מאד ברורים ומצמצמים. כמטפלת באומנות אני נשענת על הצורך בחופש יצירה ובמרחב חופשי של תנועה, תוך שימוש בחומרים, מתוך בחירה פנימית של הקליינט.כעת חוויתי כי כל מה שעמד לרשותי בעבר נלקח ואני סגורה במרחב מצומצם ומגביל של תקשורת. ארגז הכלים הטבעי שלי "ננעל". מאיפה אני מתחילה את המפגש?

נזכרתי בפרוטוקול ״המבוך״ של ברברה ויז׳נסקי שלמדתי בהכשרת ילדים ב-EMDR שלב 2, ופתאום נפתח עבורי מרחב מאפשר. נשענתי עליו ללא הזמנה ליצירה, אלא כמסע דמיוני אל תוך החוויה העכשווית. במבוך מתבקש המטופל לדמיין בעיה . לכל בעיה יש כניסה ויש יציאה , אולם העיקרון המרכזי הוא לצעוד בתוך המבוך על כל מה ש"הבעיה מביאה " ולפגוש את כל מה שעולה "בעת השיטוט במרחבי המבוך.


מקרה א׳

רקע המטופלת:

ילדה בכיתה ה' עם רמת משכל גבולית , קושי בבוחן המציאות, נמצאת בטיפול פרטני מעל שנה. בעקבות משבר הקורונה עברה לעיר אחרת עקב אילוצים כלכליים של הוריה.

הקשר מטפל-מטופל מראש היה קשר טוב והיא הכירה פרוטוקולי EMDR שונים במהלך המפגשים הקודמים שלנו.

המפגש:
שאלתי את הילדה אם תהיה מוכנה לעשות איתי תרגיל, היא הסכימה. הסברתי שאנו יוצאים למסע "מבוך הקורונה" וביקשתי לתופף לאורך כל הדרך. ביקשתי ממנה להתבונן בחוויות והאסוציאציות שעולות תוך כדי המבוך ולשתף אותי.
לפני מבוך הקורונה המציאות וסדר היום היו ידועים לנו: איך נראית שגרת בוקר, בית הספר, ערב, דברים שהיא אוהבת ולא אוהבת. אנשים היו נפגשים ומתחבקים. באים לבקר בבתים ויוצאים לקניון.
השיטוט במבוך העלה את השינויים שמביאה המציאות העכשווית , הכול נראה אחרת, מדברים על סכנות וסיכונים, אסור לגעת, צריך מסכות ולשטוף ידיים. אין בה"ס, וגם כשיש - זה מאוד שונה. אסור לפגוש בני דודים וסבים,אין קניונים.

אחרי התיאור (בעודה מתופפת כל הזמן) היא החלה להתחבר לגעגועים שלה : לאובדנים שהיא חווה כעת :

סבים והאוכל שלהם,
לשתות אייסקפה בקניון,
לבוא לבית הספר ליום שלם,
לצאת לקניות בקניון..
קשה לה שמסיבת בת המצווה שלה התבטלה...
ולא יהיו לה צילומים....
ככה המשכנו להרגיש ולהתבונן.
כאשר זמן המפגש הגיע לסוף, חזרנו לחדר.
ציינתי שיש הרבה חוסר ודאות וכרגע אנחנו עומדים בפתחה של שגרה חדשה. שאלתי אותה איך זה מרגיש?
ענתה שיותר טוב וחייכה.
שפת הגוף שלה הייתה נינוחה והיא ביקשה לשחק פינג פונג.

מקרה ב׳

רקע המטופל:

ילד בכיתה ו' בחינוך המיוחד. סובל מבעיות של ניוון שרירים ובעיות חברתיות. מתחילת השנה היה בקבוצת מתבגרים שמסיימים את בה"ס ועוברים לחטיבת הביניים בבית הספר אחר.
הוא ביקש עזרה באמצעות המחנכת (לא עבדנו לפני זה ב-EMDR). הילד הזה סגור ולרוב לא נוטה לדבר, או לשתף כאשר הוא מתרגש מופיעים טיקים ,הוא נוטה להיות מאוד ביקורתי כלפי עצמו ואחרים.

המפגש:
ציינתי שאנחנו נפגשים בנסיבות אחרות וחדשות. שאלתי אותו אם הוא מוכן לעשות איתי תרגיל ולצאת למסע. אחרי שקיבלתי את הסכמתו התחלנו את המסע במבוך הקורונה.
הוא לא שיתף בחוויות בצורה מילולית, יכולתי רק להתבונן בשפת גופו. המסע ארך כ- 40 דקות כמעט ללא מלל מצדו.
ביקשתי ממנו להתבונן על חייו לפני שנכנס למבוך הקרונה.
כיום, בתוך המבוך, שאלתי אותו מה השתנה? מה קורה ומרגיש אחרת?
שגרה, אינטראקציה עם אנשים, שהייה ממושכת בבית... הוא לא דיבר.
ביקשתי להתבונן בחוויות שלו, במחשבות ובתחושת הגוף ולהיות סקרן גם אם זה נראה מוזר ומשונה.
בשלב הזה הוא התחיל לפהק.
מדי פעם הוא פיהק ונמתח, אך היה נראה כי גופו ופניו נהיים יותר נינוחים ורגועים.

א' מתבגר עם ביקרתיות מופנמת וחריפה גם כלפי עצמו וגם כלפי הזולת. במבוך השתדלתי להרחיב את היכולת לקשיבות והתבוננות על המחשבות , הדאגות , מתוך עמדה שהיא סקרנית, חומלת ומקבלת כל שעולה באסוציאציות ובתחושות הגוף..
חזרתי שוב ושוב על השאלה : " האם אתה רוצה לשתף? אתה יכול לבחור לשתף או לא לשתף.. כרגע אתה רק מתבונן על מה שעובר בראש, בגוף.. ואז שחרר ושוב תתבונן על הדבר החדש שעולה..."

לקראת סוף המפגש הגענו חזרה לחדר והתבוננו ף"מה יכול לקרות בתחילתה של שגרה חדשה.
האם הוא מרגיש שיש לו כוחות ויכולת להתמודדות איתה?"
הוא חייך ואמר שכן.
ביקשתי ממנו להמשיך לתופף ולהרגיש איך זה מרגיש כעת. הוא אמר שהוא בסדר,תיפננו לתוך ה"בסדר שלו".


סיכום:

בעקבות השגרה החדשה של קורונה וההגבלות בשימוש במדיום של חומרי יצירה בטיפול בילדים, נראה שנפתחת הזמנה לחיפוש וחקירה של אמצעים חדשים לטיפול. ה״מבוך״ הדמיוני יכול לשמש ככלי להמחשה של מצב של חוסר ודאות. במבוך המקורי יש תחנות שעוצרים בהן ובכל תחנה ילד/ה יכול לצייר בעיפרון על פיסת נייר לאורך המבוך. ספציפית במקרים שהצגתי לא אפשרתי את האופציה הזו מתוך דאגה לכך שלא ניתן יהייה לחטא אחר כך את החומרים, אבל כיום אחרי שיש גם בי יותר תעוזה והבנה של התהליך ,גם עבודה עם נייר ועיפרון יכולה להיות ביטוי אקספרסיבי של רגשות תחושות דימויים.

שאלות שחזרתי ושאלתי תוך כדי הטיפול :

איך אני מרגיש/ה עם מצב של חוסר ודאות?

איך אני מרגיש/ה עם שינויים כל כך רבים ותכופים?

למה אני מתגעגע/ת?

ממה אני נהנה/ית כיום?

לאחר הצעידה במבוך חשוב להטמיע בסוף משאב סוגר ,שגם הוא יכול לבוא לידי ביטוי בתמונה, ציור מילים PC.

בשימוש במטפורת המבוך יש להעביר את המסר למטופל שלפעמים מרגישים תקועים ולא יודעים מתי זה יגמר, אך מצד שני לפעמים דברים מרגישים אחרת ,וישנם גם יתרונות בשגרה החדשה.

במהלך המפגש, היציאה מהמבוך הייתה הנוכחות המשותפת בחדר הטיפול של המטופל עם המטפל.

מכוון שאנחנו כולנו מטפלים ומטופלים במציאות משברית משותפת, נראה שגם אנחנו צריכים כמו המטופלים שלנו , ללמוד להיות שובים לרגשות ולתחושות שעולים בנו , להתבונן, ולמצוא כוחות פנימיים להתמודדות.

מקווה שההתנסות הזו תועיל לעוד ממטפלים ומטופלים!


Wizansky, B. (2010). Footsteps through the maze. In M. Luber (Ed.), Eye movement desensitization (EMDR) scripted protocols:

Special populations (pp. 59-66). New York, NY: Springer Publishing.

-------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------
*סשה גלר,גרה בחיפה. מטפלת באומנות בילדים ובני נוער ובהסמכה כמטפלת EMDR. עובדת עם ילדים עם לקויות למדה קלות ובחינוך מיוחד.
Sasha.jilenko@gmail.com

נבנה באמצעות מערכת דפי הנחיתה של רב מסר

.