עיבוד לידה בעזרת EMDR

ד"ר הגר הראל*

 

*** אזהרת טריגר - לידה טראומטית ***

-

-

-

-

בשיחת הטלפון הראשונה היא אמרה: "אני שנה אחרי לידה, רוצה עוד הריון. הלידה שלי הייתה קסומה, סבבה לגמרי. אבל אחרי הלידה היה סיבוך. השליה נתקעה, הייתי על סף מוות. עברתי התקף לב. בהתחלה לא האמינו לי, אמרו שאני סתם היסטרית. ממש נאבקתי שם על חיי. היום אני בריאה, לא נשאר נזק גופני. אבל אני מפחדת בכל פעם שחושבת על הריון. אני רוצה להפסיק לחשוב על הלידה הבאה בתור תאריך המוות שלי."

נפגשנו שלוש פעמים, לעיבוד EMDR, בזום.

בסיום הפגישה השלישית, היא אמרה:

"אני כבר לא מרגישה מצוקה. זה מרגיש לי: 'כל הכבוד'. לא מרגישה חוויה של 'אני הולכת למות' אלא - 'הצלתי את עצמי. אני גיבורה'. אני מתמלאת בגאווה. מרגישה שמגיעה לי סיכת לוחם. אני חושבת שאני בן אדם יותר חזק ממה שחשבתי. אני לא מסכנה. ואני לא צריכה שיצילו אותי. כשאני רוצה - אני עומדת על הרגליים ואני עושה את זה. אני מצליחה. אני מרגישה שנפתחו לי העיניים. אם קודם הסתכלתי על הסיטואציה כ- 'איזו מסכנה אני ומה עברתי', עכשיו אני בוחרת להסתכל על זה כ- 'אני יצאתי מזה. הוצאתי את עצמי. ואני יודעת שיהיה בסדר. אני יכולה לסמוך על עצמי.' יש נשים שיש להן לידות קסומות, ויש נשים שחוות דברים יותר גרועים. ואני יצאתי מזה. אז אפילו שהיה נורא, יצאתי מזה. ואני פה כדי לספר. ואני גם יכולה לעשות את זה שוב. אני מרגישה את הרחם שלי זז, משהו נפתח. ופתאום בא לי - לראות בדיקה חיובית. להיות בהריון. אני כבר בתהליך הבא. כשאני חושבת על הלידה הבאה אני מתמלאת התרגשות. כי אני יודעת שאני אלופה, חזקה, יודעת לעמוד על שלי. אני יודעת ללדת."

בסיום הפגישה הזו, נפרדנו. היא לא הרגישה צורך בעוד פגישות.

היא יודעת ללדת.

***

כיוון שלידה הינה אירוע חיים כל כך ייחודי ויוצא דופן, בתהליך עיבוד לידה עם נשים אני בדרך כלל אבחר בפרוטוקול R-TEP כעדיפות ראשונה, ללא קשר למרחק הזמן שעבר מאז הלידה (בעיבוד E-TEP ("סנדוויץ") לכל נקודת מצוקה, כדי לוודא החזקה ומשאוב מרבי של המטופלת). יש לכך, בעיניי, גם תוקף נראה (face validity) חשוב מבחינת המטופלות, אשר פונות לטיפול בגלל טראומה מאוד ספציפית. רק אם עיבוד ה R-TEP לא יביא לתוצאות הרצויות, אני אמשיך לזיהוי חוויות עבר רלוונטיות ובניית תוכנית טיפול. אמנם, לא תמיד תהליך העיבוד יהיה קצר כמו אצל המטופלת הנוכחית, אבל, מהניסיון שלי, על פי רוב עבודת R-TEP הינה מספיקה לשחרור טראומת לידה. עם זאת, ברצוני להדגיש כי בראיון ההיכרות חשוב תמיד לברר קיומן של טראומות קודמות הנקשרות בהריון ולידה, טראומות גופניות/רפואיות אחרות ופגיעות מיניות.

אם התרשמתי ממשאביה של האישה (על סמך ראיון ההיכרות, תגובתה לחיזוק משאב ואופן תיאור הטראומה), לא נדיר שאעבור אחרי סיפור הלידה היישר לעיבוד נקודת המצוקה הראשונה כבר בפגישה הראשונה. כך היה במקרה של המטופלת הזו. הספקנו להתחיל לעבוד בפגישה על החלק הראשון של הטראומה - בו היא בעיקר כעסה על עצמה על כך שלא נלחמה שיקראו לרופא ויתנו לה טיפול רפואי שהולם את חומרת מצבה. היה ברור גם לי, בעקבות ראיון ההיכרות, וגם לה שמדובר בתבנית מוכרת לה: "אני כזאת. יכולה לסבול בשקט. זה הדפוס שלי - לא לדבר, לא להגיד כשקשה או כואב לי". למרות זאת, עשינו עיבוד של התבנית רק בהקשר של הלידה. התהליך התקדם היטב, ולמרות שלא הספקנו לעשות עיבוד ממושך, כבר בשלב זה ניכרה הפחתה מסוימת ברמות המצוקה.

בסיום הפגישה הצעתי שנקבע את הפגישה הבאה למועד קרוב, גם כי חששתי שהיא תחווה הצפה וגם כי לאור תהליך העיבוד שהיא עשתה בפגישה הייתה לי תחושה שבמאמץ מרוכז נוכל לסיים את העיבוד כולו בתהליך יחסית קצר. היא נענתה להצעה, וקיימנו את הפגישה הבאה שלושה ימים לאחר מכן. בפגישה הזו המשכנו לעבד את אותה התמונה. במהלך הפגישה התרחשה אבריאקציה חזקה, היא חוותה (ואני יחד איתה...) את רגע המוות שלה. לאחר מחנק ומצוקה היא חוותה חושך, שקיעה, כבדות. ואז הרפיה. עלו תחושות ויתור והשלמה, הקלה על כך שהכל נגמר. הרגליים שלה התדלדלו כמו שני חוטי ספגטי, כפי שהן היו בזמן התקף הלב. גם היד שלי, שנעה מולה כדי לייצר גרייה בילטראלית על המסך, נחוותה על ידה באותה צורה. היא מאוד נבהלה. הרגישה "שחור". הסברתי בקצרה על אבריאקציה והזכרתי שהאירוע היה ונגמר והמשכנו בעיבוד. להפתעתה, פתאום היא התחילה לשמוע את השעון המעורר של בן הזוג שלה מצלצל, וראתה את עצמה מסתובבת אליו ומעירה אותו. באופן ספונטאני, התמונה הפנימית השתנתה. במקום מיטת בית החולים – היא עכשיו ראתה את עצמה במיטה בחדר השינה שלה. החדר עדיין היה חשוך, אבל זה כבר לא היה חושך מוחלט כמו קודם - "שחור של שדים, בדרך לאנשהו" - אלא חושך של לפנות בוקר, עם אור שנכנס כי הדלת קצת פתוחה. היא הרגישה תחושה חמימה, הרגישה את עצמה עטופה בחיבוק של בן הזוג ובשמיכה. כמו שהיא אמרה: "זו אותה הסיטואציה – רק התפאורה השתנתה". בתמונה המקורית בן הזוג עמד מצד אחד והמיילדת מצד שני – שניהם קראו לה, התאמצו להשאיר אותה בהכרה, והיא ראתה את הבהלה וחוסר האונים על פניהם. בתמונה שעלתה כעת, היא ראתה את בן הזוג שלה ישן מצד אחד שלה, ובצד השני – הילד שלה. היא אמרה לעצמה: "תראי לאן הגעת. תראי איזה יופי. יש לך את הילד הכי מושלם בעולם, והוא עוד רגע יתעורר וייתן לך נשיקה. ויש לך בן זוג שאוהב אותך ומוכן לעשות הכל בשבילך והוא עוד מעט יתעורר ויחבק אותך. (צוחקת) למה אני היחידה שערה?". נכנס הומור, שזה כמובן משאב חשוב. בסיום הפגישה הזו, היא אמרה: "אני מרגישה שלווה. מרגישה שאני עומדת על הרצפה. מחזיקה משפחה. עשיתי את זה. הגעתי לאן שרציתי. הוא באמת כזה חמוד, הוא ילד מושלם. זה היה שווה את זה. ואני מוכנה לעבור את זה עוד פעם בשבילו. הבכי שאני בוכה הוא בכי של אושר. הכל באמת בסדר. אנחנו אחרי זה."

בפגישה הבאה, היא דיווחה על ירידה משמעותית ברמות המצוקה. היא כבר לא מרגישה שהאירוע חי, לא מתעסקת בו ביום-יום, הלידה כבר לא מנהלת אותה. נפסקו הסיוטים בלילה, היא נכנסת למיטה ולא שומעת את הקולות של חדר הלידה. סיפרה שפגשה השבוע קרובת משפחה שעומדת ללדת - עד עכשיו בכל פעם שפגשה אותה חוותה קושי לנשום ופחד מה עומד לקרות לה, והשבוע היא פתאום התרגשה בשבילה. היא אמרה שהמבחן האמיתי יהיה בבדיקת ההריון הבאה. סיפרה איך בחודש הקודם בסמוך למועד הבדיקה היא חוותה כאבים כל כך חזקים בחזה עד שהייתה בטוחה ששוב עוברת התקף לב. היא הלכה להיבדק ונמצא שהכל בסדר, הכאבים היו בגלל חרדה.

בפגישה הזו עשינו עיבוד לחלק השני של הטראומה, שהיה מאוד שונה באופיו מהראשון. בשלב הזה, אחרי שהבינה שהיא לבד כי בן הזוג מבוהל מכדי לעזור לה והמיילדת חסרת אונים, היא הרגישה שהיא חייבת להילחם עבור עצמה. "קמתי כמו בן אדם שמחיים אותו, לקחתי נשימה עמוקה והתחלתי לצרוח, להגיד כל מה שכואב לי. לא סתמתי את הפה לשנייה. נלחמתי שם כמו מטורפת". אם בחלק הראשון היא הרגישה כעס על עצמה, כעת עלו תחושות כעס ותסכול כלפי הצוות הרפואי שלא הקשיב לה, לא האמין לה ואף האשים אותה שהלחץ שלה מחמיר את מצבה. שוב התעוררו תחושות גופניות חזקות, היא הרגישה קור, לא ראתה שום דבר, רק שמעה את הקולות והרגישה את המוני הידיים שנוגעות בה. אבל הפעם היא נלחמה. הרגליים שקודם היו רגלי ספגטי הפעם ביקשו לבעוט ולהשתולל. הלסת ננעלה והשיניים כאבו אבל היא צעקה. במהלך העיבוד התעוררה תחושת גאווה על האופן שבו היא הצילה את עצמה. "אני מרגישה שמגיעה לי טפיחה על הכתף. אני אמרתי להם מה לעשות, אמרתי מה כואב לי. אם הייתי ממשיכה בלי לדבר – אולי לא הייתי פה היום." כמו שציטטתי בתחילת הטקסט, בסיום העיבוד היא הרגישה שעכשיו היא יודעת בוודאות שיכולה לסמוך על עצמה. התעורר רצון להיות שוב בהריון, והחרדה מפני הלידה הבאה התחלפה בתחושת מסוגלות עמוקה.

במקרה הצורך, חשוב לעשות עם נשים גם עבודת עתיד בנוגע ללידה הבאה. במקרה הזה לא היה בכך צורך, היא לא ביטאה שום חשש עתידי. נושאים נוספים שלא עסקנו בהם היו הדיכאון שהיא חוותה לאחר הלידה והקושי שהיה לה בתחילת הדרך בהתקשרות אל הילד שלה, כך על פי הדיווח שלה (שתי התופעות נפוצות לאחר לידות שהסתבכו מבחינה רפואית). לא עסקנו בנושאים אלו כיוון שכיום היא כבר לא בדיכאון, וניכר כי יש לה התקשרות חזקה אל הילד שלה. אולם, חשוב לדעת שבעבודה עם נשים לאחר לידה חיוני לבדוק את רמת ההתקשרות הנוכחית אל התינוק ובמקרה הצורך להגדיר אותה כיעד לעבודה.

כמו שאני תמיד עושה, כשנפרדנו השארתי לה דלת פתוחה למקרה שהיא תרגיש שזקוקה להמשך טיפול. לא שמעתי ממנה מאז, מה שאומר שהיא בטוב. אני מאמינה שבעתיד אקבל תמונה של תינוק(ת) קטן ומתוק, שתתווסף לאוסף התמונות המרגשות שיש לי, של ילדים שהגיעו לעולם לאחר שהאמהות שלהן כבר לא חשו חרדה מפני הריון נוסף - בזכות תהליך EMDR שעשינו לעיבוד לידה.

***

• תודה מקרב לב לדורית קנובל ולד"ר קרן מינץ מלחי, המדריכות שליוו את תהליך הלידה שלי כמטפלת EMDR.
• אני מעוניינת לפתוח קבוצת עמיתים שתתמקד בטיפולי EMDR בנושאים של הריון ולידה (עיבוד לידה, דיכאון לאחר לידה, חרדות בהריון, לידה מוקדמת, לידה שקטה וכדומה). המעוניינים מוזמנים לפנות אלי hagarharel22@gmail.com