.

התערבות מבוססת EMDR עם פליטים מאוקראינה במדינות אירופה - 2022
* ג'ולי קייט

לאחר שלושת המסעות שלי למחנות הפליטים באירופה, הגיע הזמן לסכם מעט את מה שנעשה שם. הרי נסענו אל הלא נודע... היה לנו ברור מראש כי לא נערוך התערבויות על פי פרוטוקולים מובנים ובתנאים אליהם אנחנו רגילים בקליניקה. היה שם שימוש רב באינטואיציה, באילתור ובעיקר אהבה גדולה לבני אדם ורצון לחבק אותם... היה גם תסכול וחוסר אונים גדול, כשלא הצלחנו או כשהבנו שוב ושוב עד כמה מה שאנחנו עושים שם זו טיפה בים...

לפני המסע הראשון, סיימתי את שלב א' באמדר ילדים ואני כל כך שמחה על ההזדמנות הזו. הכלים הנהדרים עזרו לי רבות בעבודה עם הילדים הפליטים והאימהות. בהזדמנות זו אני רוצה להודות מקרב לב לאסתי בר שדה, אשר התנדבה להעניק לי הדרכה ללא עלות לקראת המשלחות ולחשוב יחד על כלים שיוכלו לסייע בתנאי שדה להקל על הטראומה והסבל של הפליטים.

אני רוצה להביא בקצרה כמה סיפורים שימחישו את העבודה שעשינו בפולין, צ'כיה וגרמניה במחנות הפליטים השונים. זו רק נגיעה, אך כולי תקווה שהיא תאפשר להיכנס ולו לרגע לתוך העולם המורכב הזה של עזרה הומניטרית נפשית במצב חירום מתמשך. אני מאמינה שזהו תחום שחשוב מאוד להמשיך ולפתח, כי לצערנו, מסתבר שאנחנו בארץ מומחים במיוחד לנושא, ונקראים לדגל בלא מעט אסונות ברחבי העולם.

הילדה שקשקשה על פוטין

במחנה פליטים גדול ''דום דוברה'' בצ'כיה פגשתי ילדה קטנה. אמה הביאה אותה כשהכריזו ברמקול שהגיעו אנשי טיפול מישראל. נוצר תור ארוך, הוקצו עבורינו כמה כסאות בפינות האולם הרחב ששימש לאכילה ואיחסון תרומות. אני בפינה אחת והקולגה שלי בשנייה.
ביקשתי דפים וטושים. הילדה הקטנטנה מ. הייתה בת שנתיים וחצי. לדברי סבתה, היא לא מצליחה לישון וצועקת בלילה ''בום בום בום'' מאז ההפצצות. המשפחה ברחה מחרקוב המופגזת אחרי שהסתתרו מספר ימים בחניה תת קרקעית. כששאלתי את הילדה ממה היא פוחדת, היא אמרה כי פוחדת ממפלצת רעה. ביקשתי ממנה לצייר את המפלצת. היא שרבטה בעיקר קווים שמתנגשים בזוויות חדות. היא אמרה שזה שיניים. שאלתי האם יש למפלצת שם והיא אמרה כי קוראים לה ''פוטין''. היה לי ברור שהתערבב בראשה הכל – חוויית הפחד, הרעש, התלישות וכמובן שיחות של המבוגרים שהיא שומעת. אחרי שסיימה לצייר היא ביקשה להרחיק את הדף ולא להביט בו. אמרה שהיא מפחדת.

הצעתי למאשה לקשקש על הדף מצד לצד על המפלצת (גירוי בילטארלי), עד שלא ייראו אותה יותר. בהתחלה עשינו זאת יחד ואז היא התלהבה מהתהליך והחלה להזיז את הטוש מצד לצד ולכסות את הציור של המפלצת. שאלתי כיצד היא מרגישה כעת, אמרה שמרגישה טוב: ''ביי ביי פוטין'', ''פוטין הלך'' (קוגניציה חיובית). אמרתי לה שזה נהדר שעכשיו היא יודעת שיכולה לגרום לו ללכת. היא חייכה וביקשתי ממנה להמשיך ולקשקש מצד לצד לחיזוק המשאב.


לתופף את הפיפי החוצה

ילדה נוספת, בת 3, נקרא לה ל. מאותו המחנה, הגיעה עם סבתה. הסבתא הייתה קשוחה מאוד, היא זו שמונתה לאחר התהליך קהילתי שעשינו שם, ליו''ר ועד המחנה. סבתא ואימא ברחו עם הילדה ואחיה. הדרך הייתה קשה מאוד. הם ראו גופות שרופים בצדי הדרך, קפאו מקור ושמעו לא מעט הפצצות קרוב מאד למקום שהותם. כשעלו על הרכבת, ל. הפסיקה להטיל שתן. כמעט בכלל. היא הייתה מתיישבת על האסלה והשתן לא יצא. הרופא שבדק אותה בצ'כיה לא מצא לכך סיבה. בלילה השתן היה בורח והיא הייתה מתעוררת רטובה, אך במהלך היום היא התאפקה.
כששאלתי אותה האם יש לה פיפי, הילדה אמרה שכן, אבל הוא לא יוצא, כי היא מפחדת. הדגמתי לסבתא כיצד עושים תיפוף על הברכיים והצעתי לה לגשת לשירותים ולתופף בזמן שהילדה תשב. אני עמדתי מאחורי הדלת.
אחרי כרבע שעה של תיפוף ומילות הרגעה (עכשיו אפשר לשחרר, עכשיו הכל בסדר, עכשיו הגוף יכול לתת לכל מה שצריך לצאת- לצאת) הילדה הצליחה להטיל שתן. הנחתי את הסבתא שבימים הקרובים תעשה זאת בכל פעם שהילדה זקוקה לשירותים.

אימהות ופרפרים

במחנה קטן לאימהות וילדים עם צרכים מיוחדים בגרמניה, פגשנו קבוצת אמהות, רובן ממריאופול. הילדים נחשפו למראות מזוויעים, חיו כמה שבועות ללא חשמל וחימום, ראו גופות בחדרי המדרגות וחצו גשר ממולכד. מדובר בילדים על הספקטרום האוטיסטי ברמות תפקוד שונות. עשינו קבוצה עם אימהות ואלה שיתפו אותנו כי הילדים מאוד כעוסים ועצבניים, אלימים אחד כלפי השני וכלפי האמהות עצמן.

הצעתי לצרף את הילדים למעגל ולתרגל ביחד מגע מרגיע. הילדים ישבו מקדימה ואמהות חיבקו אותם מאחור ועשו להם תיפוף בצורת פרפר על הכתפיים. זה מאוד הרגיע גם את הילדים הגדולים. יחד עם כלים נוספים כמו פרוטוקול אאמא, (מקום נעים, נשימה, קירקוע, מים, ומשאב של חיבור 
וקשר), זה נתן לנשים תחושה מסוימת של שליטה בתוך ים של אי וודאות בו הן נמצאות.

נבנה באמצעות מערכת דפי הנחיתה של רב מסר

.