.

 

עבודה עם פוסט טראומה מורכבת, במצב קורונה, בוירטואלי

ד"ר קרן מינץ מלחי

״סוף העולם הגיע״

לא פעם אני שומעת בימים האחרונים, גרסאות שונות למשפט: ״הקורונה מסמלת את סוף העולם כפי שהכרנו אותו״. אני נותנת למילים אלו להדהד בתוכי ויכולה לראות כיצד הם מתכתבים עם טראומה מתמשכת בילדות. כפי שג׳נוף-בולמן (1988) תיארה זאת, חוויות טראומתיות מנפצות הנחות היסוד של הפרט אודות העולם, הנחות כגון ״העולם הינו מקום טוב, צודק״.

פוסט טראומה מורכבת, מושג אשר תבעה ג׳ודיט הרמן (1992), מתייחס למקבץ של סימפטומים אשר מופיעים בעקבות טראומה, אשר לרוב, התקיימה במישור הבין אישי ובו פגיעה בהתקשרות עם דמויות משמעותיות, לצד פציעות טראומתיות כרוניות או חזרתיות, ואשר כללה בדרך-כלל, גם רבדים שונים של טראומטיזציה (כלומר מגוון של סוגי פגיעה ו/או הזנחה), וכן של רה-ויקטמיזציה.

במונחים של חלון הסבילות (Siegel, 1999), המדובר באנשים שבאופן כרוני נאלצו להתמודד עם אתגרים חיצוניים מתמשכים אשר לא איפשרו את היווצרותו של חלון רחב, בו ניתן להיות בחיבור, בהתקשרות, משחקיות, יצירתיות, סקרנות ובטחון. מערכות הוויסות הרגשיות לא זכו לבסיס שדרכו ניתן להגיע להבשלה רגשית, קוגניטיבית וסומטית, ובמקום זאת- מערכות אלו נדחקו למצבי קצה של עוררות סימפטתית (fight, flight) או תת עוררות פרה-סימפטתית ובה היעדר חיות ותנועה, דיסוציאציה.

התמונה הסימפטומטית הראשית שמתקבלת, אם כך, כוללת שינויים בוויסות של אפקט ודחפים, כגון קשיים בוויסות של רגשות, פגיעות עצמיות ואובדנות. לא פעם מטופלות המתמודדות עם פוסט טראומה מורכבת נשאלות מה הן חשות- והן עונות, כלום, או לסירוגין- יותר מדי. הכמיהה לעצור את הכאב האין-סופי, רגשות בכללותן או היעדר תחושה נפשית (numbness) הן כה חזקות, עד אשר פציעות עצמיות או אובדנות נעשות לאופציות שיש בכוחן לתת מזור לנפש. בנוסף לאלו, ובאופן משיק, מתקיימת פגיעה ביכולת לריכוז ובמצבי תודעה, הבאים לידי ביטוי באמנזיה לאירועי חיים וכן באפיזודות דיסוציאטיביות ודה-פרסונליזציה. תפיסת העצמי עשויה להיות פגיעה, ולכלול חוויה של חוסר יכולת, פגימות, אשמה, אחריות ובושה וכן תפיסה של בדידות ובה ״אף אחד אינו יכול להבין את עולמי״. יחסים בין אישיים נוטים להיות מורכבים ונובעים מכך שדמויות משמעותיות, שאמורות היו להגן על הילד או הילדה, דווקא פגעו, התעללו, נטשו. התוצאה היא, לא פעם, שישנו קושי מהותי ביצירת קשר של אמון עם האחר, וביכולת לסמוך על האחר, להישען. לא פעם, ישנה הישנות של מצבי פגיעה בתוך יחסים, כקורבן, או לסירוגין- כתוקף. מערכות של אמונה או משמעות נפגמות ובאות לידי ביטוי בייאוש וחוסר אונים וכן באובדן של אמונות קודמות שנתנו משמעות. לצד כל זאת, המתמודדים עם פוסט טראומה מורכבת מדווחים גם על שיעורים גבוהים של סומטיזציה, כגון כאבים ו/או בעיות רפואיות במערכת העיכול, מערכת לב-ריאה, המערכת המינית, כאבים כרוניים או סימפטומים של המרה.

וכך, מובן מאוד מדוע התקופה הנוכחית, הינה מאתגרת, ככזו שמהווה יציאה מתמשכת מחלון הסבילות, מתחושת בטחון יחסי, מעין היזרקות לתוך מצב איום (בין אם גופנית-רפואית ובין אם נפשית תגובתית לסכנת החולי, ואולי אף יותר מכך- להתמודדות עם השינויים הדרסטיים שאנו עוברים בשבועות האחרונים). העולם באמת אינו כפי שהיה- ומעורר את פצעי הפרידה הנושנה הטראומתית מעולם שהיה בו עקביות, צדק, טוב ובטחון טרום הפגיעה/פגיעות הילדיים.

האופן שבו התקופה הנוכחית נוגעת בכלל האוכלוסייה, ובפרט בשורדי פגיעה מתמשכת בילדות, יכול להיות מוסבר במושגים או במילים שונים, בהתאם לפריזמת ההסתכלות של המתבונן. בשפה הפסיכודינמית, ניתן לדבר על קיומה של משוואה נפשית, בה חוץ ופנים משתווים זה לזה ומשמשים בערבוביה. הכוונה לכך שהחוויה הפנים-נפשית (של איום, בדידות, חוסר וודאות, אובדן זמן ועוד) נפגשת עם זו שבחוץ בממשי, בקונקרטי. כך, חווית איום של סכנת הידבקות, בידוד מהעולם, חוסר וודאות לגבי המשך מצב התפשטות הנגיף, הקושי ״להחזיק ראש״ בשל השינויים בלוחות הזמנים וסדר היום, מתחברים עם חוויות מקבילות שהנפש יודעת אותן היטב. לצד זאת, אפשר לפנות לשפת ה- CBT, ולדבר על סכימות ילדות שמופעלות ומשפיעות על אופן התפיסה וההתמודדות, או לסירוגין- על מחשבות אוטומטיות או על מצבי עוררות פיזיולוגיים תחת דחק.

לעומתם, בשפה של פסיכותרפיית EMDR, שפת ה- AIP, אנו מדברים על המפגש של הפרט עם מהמציאות העכשווית על בסיס רשתות הזיכרון שלו, הכוללות, לצד רשתות וזיכרונות מעובדים שניתן ללמוד מהם כך שיהוו משאב שתורם להסתגלותנו, גם רשתות וזיכרונות של חוויות טראומתיות בלתי מעובדות אשר ממשיכות להשפיע על האופן בו האדם חושב, מרגיש, חש בגופו, ומתנהג כעת. במילים אחרות, תפיסתנו היא כי חוויות חיים מוקדמות יותר מכתיבות תבניות מתמשכות של קוגניציות, אפקט, התנהגויות ומבנים של זהות, וכך ״טריגרים״ שונים במצב העכשווי, כגון אובדן חופש התנועה או מפגש אינטנסיבי עם בני הבית, מפעילים את הזיכרונות המוקדמים ואת התבניות הרלוונטיות. כמטאפורה, אי שם בעולם, עטלף חסר מחשבה לחץ על כפתור “ON” במערך הזיכרונות הטראומתיים, ולא ידוע מתי יחזור לכבותו.

 

מרחב הזום- זום אין לטראומה.

באחת משיחותי השבוע עם מודרכת היקרה לליבי, שמטפלות בנשים נפגעת אלימות מינית, דיברנו על האופן שבו מרחב הזום נוגע בנפש של הפרט. היא אמרה, בחינניות האופיינית לה, ״הזום הזה, עושה ״זום אין״ לכל מיני דברים״. אוסיף- דברים שקשה להתבונן בהם, להרגיש אותם, לחוות אותם בגוף החי. שינוי הסטינג, כללי הטיפול, צורת הישיבה, המבט המשותף (או הרצון להימנע ממבט), הכנסת מדיום שאינו חי לתוך מרחב שמנסה לייצר חיות- כל אלו מבליטים מרכיבים של חוויה נפשית, שאמנם קיימת כל העת ברקע בעולמו של המטופל, אך בתוך שגרת הטיפול (טרום קורונה) יכולים היו ללכת לאיבו ולא לזכות לבמה. כעת, בלית ברירה, חוויות אלו מקבלות מיקוד משמעותי. או, ליתר דיוק, ישנה הזדמנות שהחוויות הללו יקבלו מיקוד ומשמעות. ישנה הסכנה, שאם נשאר ברמת ההתארגנות הטכנית במעבר לטיפול וירטואלי (בשל החרדה שלנו כמטפלים, יש לאמר) אנו נפספס. איני מפחיתה בערך של חשיבה על אופן קיום מפגשים וירטואליים ותמיכה בתהליכי EMDR בהם, באספקט הטכני, אך אפשר להפנות את הדיון מצורת הגירוי הרצויה לשינוי המהותי שהמעבר לטיפול וירטואלי מזמין, ובייחוד עבור אוכלוסיות המתמודדות עם פוסט טראומה מורכבת. עבורי, ברמה הטכנית, קונקרטית-ממשית, כמעט ואפשר להסתפק באמירה של שימוש בחיבוק פרפר והזזת העיניים של המטופל מימין לשמאל באופן עצמאי. שיח מטפלים על מרכיבים טכניים, אם ישנו, מוטב שיחזור להבנת האופן שבו מרכיבים אלו מתכתבים עם התבניות של המטפל, המטופל, וכיצד ניתן להפכם למשאב ולא לרועץ.

למשל, האופן שבו האדם יגיב להזמנה של מטפלו, לשמור על רצף טיפולי ולקיים מפגשי טיפוליים בזום, קשורה בתבנית פנימית של יחסים. אם המטופל למד בהיותי ילד, שבני אדם עושים בו שימוש, הוא יכול למצוא את עצמו מהרהר בשאלת כוונותיו של מטפלו. למשל, הוא עשוי להגיע למסקנה שהמטפל רוצה לפגוש אותו כדי למנוע אובדן הכנסה (מציאות שאינה משוללת כל יסוד...), לחוש כעס או בושה ולהתנהג בהימנעות הודפת להצעות המטפל. לסירוגין, הוא יכול להישען (באם נוצר קשר טוב דיו עד לפרוץ משבר הקורונה) על החוויה הטיפולית החיובית שהיתה לו עד כה, ולהסיק שהמטפל רוצה בטובתו. גם אם המטופל מבין שכוונת המטפל הינה טובה, לא כל מטופל יהיה מסוגל להיפגש בזום. למשל, עבור נפגעי תקיפה מינית, שהפגיעה בהם כללה צילום, המרחב של עין המצלה, כל מצלמה, הינו מרחב מסוכן, משפיל וכואב. הפעלת רשת זיכרון שכזו מעוררת רצון להימנע, בין אם במודע או שלא במודע, והמטופל יכול לסרב להצעות המטפל למפגש. כך, אני מוצאת את עצמי כעת עם מטופלת, שאני יודעת שנפגעת בהווה, שאיני יכולה לפגוש אותה, וכל שנותר לי הוא להישאר נוכחת בחייה באמצעות הודעות טקסט כתובות.

גם אם עברנו למרב הטיפול הווירטואלי, בכניסה לחדר הזום/סקייפ/וושטאפ וידאו, מרכיבים רבים יכולים להפעיל, שוב, את רשתות הזיכרונות הטראומתיים. לדוגמא, הכניסה למרחב הפרטי של מטפל ומטופל, ובייחוד מרחב הבית, הקושי בהשגת אוריינטציה מלאה כיוון שהמצלמה מסתירה חלקים רבים של הסביבה הפיסית, ההכרח של המטופל לראות לא רק את המטפל, אלא גם את עצמו (מציאות שמעורר שנאה עצמית או גועל, לא פעם), אובדן קשר אינטרנטי מעת לעת שיוצר חוויה של השמטה או פספוס של מילים ותנועות גוף, ועוד. כל המרכיבים הללו, חובה עלינו לדבר אותם ולסייע בהבנתם, תיווכם ופתרונם (היחסי).

במובן מסוים, אם המדיום הוירטואלי לא היה חלק מהסטינג הטיפולי טרום עידן הקורונה, הכנסתו מהווה שינוי מהותי שמייצר תחושה של חוסר בטחון ממשית. כפי שגורסת התיאוריה הפוליוגאלית של פורג׳ס (ממליצה להכיר את החומרים שלו, יש לו המון מאמרים מדעיים וכן סרטוני יוטיוב מרחיבי מחשבה ולב) כיוון שאנו בנויים (hardwired) להגיב למצבים של בטחון ואיום, וכיוון שהמצב הנוכחי מערער את הבטחון הבסיסי שלנו, חלק מהמשימות העיקריות כעת הינן משימות של יצירת בטחון, והחזקה של הקשר. הרמן (1992) מזכירה לנו שפציעות העבר התקיימו בתוך קשר, אך גם הריפוי מהם, מתקיים בתוך קשר.

זה נכון תמיד, וזה נכון יותר מתמיד, כעת.

במסגרת שאיפה זו, אפשר לפנות לוואן דר הארט ועמיתיו (2013), אשר נותנים מספר קווים מנחים, שמהווים כללי בסיס לטיפול בפוסט טראומה מורכבת ואשר נטועים בגישה של שותפות ובטחון. כך, הם מציעים, שתפקידו של המטפל הוא לנהל את הטיפול ולשמר את הקשר הטיפולי באופן שממקסם חיבור והתקשרות, תוך הפחתה למינימום של תגובות הגנה מצידו או מצד המטופל. זוהי משימה מורכבת, שהרי עצם הניסיון לייצר קשר וקרבה, מעורר חרדה ומפעיל מעגלים חזרתיים של רצון להתקרב מחד, ומאידך (ובו בעת), רצון להתרחק ולשמור על העצמי הפגיע מפני פגיעה נוספת אפשרית. מוחזק כי על המטפל לתמוך בשימור עוררות הפסיכו-פיזיולוגית של המטופל בחלון הסבילות בהתאם לרמה המנטלית של המטופל, הן בפגישות הטיפוליות והן בחיי היום-יום. כמו כן, חשוב שהמטפל יסייע ביצירה ושימור של בטחון (safety) פנימי וחיצוני, וכן שיתמוך בשימור וקידום תפקודו של הפרט בחיי היום יום וכן בשינוי של התנהגויות לא-סתגלניות להתנהגויות סתגלניות. לבסוף, המטפל מסייע להפחית ולהיפרד מתגובות טראומה שעברו התניה, תוך הפחתת מצבי ניתוק נוספים (כלומר, הפחתת אחיזת הטראומה על המטופל, מבלי לייצר רה-טראומטיזאציה, אלא מתוך עמדה של חשיפה מדודה והדרגתית).

 

העבודה הטיפולית – הלכה למעשה

המשמעות המעשית של הדברים הללו, היא- שלאחר יצירת חוזה עבודה מחודש עם המטופל, ותוך החזקה טובה של הקשר שמהווה ציר מרכזי ליכולת התקיימות הטיפול, יש לעמול ביחד על ניסוח תוכנית טיפול שמותאמת למצב, ונשענת על המודל התלת שלבי לטיפול בפוסט טראומה המורכבת, כלומר ייצוב, עיבוד, והרחבת זהויות. כחלק מתהליך הייצוב, יש להצטרף למטופל במקום בו נמצא, ולצד כך גם לברר את המשמעות של הצדדים השונים שבמצב הכללי וכן של המעבר למדיום הדיגיטלי. באם הדברים לא ידוברו (לאורך זמן ובאופן מתמשך), אין פלטפורמה של בטחון לעבודה הטיפולית.

במונחים של EMDR, ניתן לסייע ביצירת ייצוב בעזרת עבודה ממשאבת (חיזוק משאב, עבודת עתיד), וכן באמצעות עבודת הווה, כלומר עבודה על הפחתת המצוקה שמתעוררת בהווה (״עבר-קרוב״). המדובר באירועים קטנים, המתקיימים בהווה וניתנים לעיבוד באופן מהיר יותר מאשר זיכרונות העבר המורכבים. למשל: הקושי שחשתי הבוקר כשרבתי עם הבת המתבגרת שלי, המתח ששתי כאשר האזנתי לתקנות המגבילות יציאה מהבית, וכן הלאה. כך גם ניתן לעבד, באמצעות טכניקת ה- flashforward פחדים הנוגעים לעתיד ותסריטים קטסטרופליים, שעיבודם עשי לסייע להפחתת העוררות הרגשית בהווה. למשל: אני מדמיינת שאני חולה ואין מי שיטפל בתינוק שלי. כמו כן, ניתן להיעזר ב- EMDR כדי לעודד שיח פנימי בין חלקים שונים של האישיות, ובייחוד חלקים ילדיים שוודאי חשים רגשות מורכבים אל מול המצב המאתגר שהקורונה הביאה עמה. כגון: בואי נכנס פנימה ונראה מה עובר על הילדה שבך, למה היא זקוקה ממך?

תרגיל המיכל, שבמקור פותח על-ידי קלאפט כטכניקה היפנוטית (1988) ופותח והורחב לשימוש בעזרת EMDR על-ידי רובין שפירו (2009) יכול מאוד לסייע בתקופה זו. המטופל מתבקש לדמיין מיכל, אליו חומרים בלתי מעוכלים, שטרם עובדו בטיפול יוכלו ״לנוח״-בתוך הפגישה, ובין הפגישות (עד אשר יהיה ניתן כמובן, לעבדם, בהמשך). מניסיון רב, הדימוי הסימבולי של המיכל מאפשר חוויה של הכלה, ומפחית עוררות. המטפל מסייע בתהליך העלאת דימוי המיכל וכן בתהליך הכנסת החומרים לתוכו. מובן שלצד הדברים ״הרגילים״ מהעבר הטראומתי שיכנסו, גם חומרים שיוצרים אקטיבציה בהווה, עקב המצב הנוכחי יכנסו גם הם. כאשר החומרים מצויים בפנים, גירוי בילטראלי מופעל, תוך התמקדות בתחושות הגוף, וחיזוק הרגיעה שנוצרה בזכות הפניית החומרים לתוך המיכל. אזי, נוצר ״מצב בטוח״ (מקום בטוח אינו תמיד נגיש לאוכלוסיות המתמודדות עם פוסט טראומה מורכבת), שמהווה סוג של עוגן גופני עבור המטופל, משאב שניתן לחזור אליו גם בהמשך, בין הפגישות. טכניקת דמיון נוספת שהיא מאוד מסייעת היא טכניקה של ״מקום מפגש״, עם הילד/ה הפנימי/ת (כדוגמת המרחב המרפא של ברורית לאוב) או מפגש בין החלקים הפנימיים (כגון הטכניקה של השולחן הדיסוציאטיבי של פרייזר (1991) או מקום מפגש של גונזלז ווסקרה (2012). מקום מפגש עם הילד או הילדה מזמין, לאורך זמן, כניסה פנימה לעולם הילדי הפצוע ותורם להפחתת בדידות, ליצירת קשר וחמלה כלפי הילד, שעתה קולו נשמע. גירוי בילטראלי מופעל תוך כדי תהליך זה ומסייע בחיבור ובעיבוד מחסומים שבדרך לחיבור עם הילד/ה. בדרך-כלל, המטפל יושב קרוב ומתופף על ברכיו של המטופל; בהיעדר היכולת לעשות זאת, חשוב לבחון ביחד מה יכול לסייע למטופל לחוש את קרבתו של המטפל, גם באמצעות המדיום הוירטואלי. לבסוף, בעזרת טכניקת השולחן הדיסוציאטיבי, המטפל מסייע למטופל להזמין את כל החלקים שבו לשיח, שיתוף וקבלת החלטות. נין לבחור בדימויים אחרים, כגון מקום מפגש, או כל מקום שבו המטופל יכול לדמיין את החלקים השונים שבו מתכנסים. עבור חלקים צעירים יותר (אך לא רק) חשוב לערוך אוריינטציה של זמן ומקום, לבחון עם המטופל אם החלקים השונים מכווננים ומכירים את אשר מתרחש בחוץ, את הזמן ומקום הימצאותם. אוריינטציה של החלקים מסייעת בהפחתה של מצבים דיסוציאטיביים, תחושות של חרדה ובלבול והפעלת פעולות הגנה שאינן נצרכות בהווה. הפעלת גירוי בילטראלי תוך כדי החיבור למקום המפגש מסייעת בקידום השיח. מובן, שאם שפת חלקים לא היתה טרום המעבר למדיום הוירטואלי, יש לבחון את מידת התאמתה כעת, ואופן השילוב שלה בטיפול.

כמובן לצד כל אלה, כפי שפרנסין ז״ל נהגה להזכיר, עבור מטופלים מורכבים, חשוב לחבר לתחומי ידע נוספים, ואפשר להרחיב את חלון הסבילות באמצעות חיבור לטכניקות כגון קשיבות, דמיון מודרך ועוד. ניתן לתרגל טכניקות שונות בפתיחה או בסיום של מפגש, לצד טכניקות מעולם ה –EMDR, כגון קרן האור (פ. שפירו, 1995) או אאמא של אילן שפירו הישראלי (2013).

המעבר (או החזרה) לעיבוד של זיכרונות עבר מורכבים יותר יהיה תלוי בחוזק של הברית הטיפולית, ברמת הכוחות של המטופל, רמת החומרה של הסימפטומים, ומוטיבציה של המטופל לעיבוד שכזה. מאידך, אפשר לנקוט בגישה הפרוגרסיבית לטיפול מותאם לאנשים המתמודדים עם מצבים דיסוציאטיביים ופוסט טראומה מורכבת, כפי שמציעות גונזולז ומוסקרה (2012). גישה זו גורסת שניתן לעבוד בשוליים של אירועי הטראומה המורכבים והקשים של הפרט, ולנוע באופן פרוגרסיבי אל עבר הגרעין הטראומתי עצמו. משמעות הדבר הוא שאין אנו מתחילים לעבוד דווקא עם זיכרונות טראומתיים – כלומר אירועים שאוחסנו באופן לא פונקציונלי. במקום זאת, אנו יכולים לעבוד עם מה שהן ונייפ (2014) מכנים ״אלמנטים שאוחסנו באופן לא פונקציונלי״, שהם למעשה התוצרים הנפשיים, מבנים ונטיות שהתקבעו בנפש של הפרט בעקבות הטראומות המתמשכות. דוגמאות לכך, הן דפוסי התקשרות לא בטוחים, הגנות, אידיאליזציה של התוקף, אמונות חוסמות, דפוסי רגש, פוביות דיסוציאטיביות, חלקים דיסוציאטיביים ועוד. כך למשל, אם מטופל מצוי בחרדה, לאחר חזרה ליציבות יחסית (אם יש קשר טיפולי חזק, יתכן וכניסה כזו היא אפשרית בלא תהליך ייצוב ממושך), ניתן לעבוד על החרדה עצמה (כמושג מופשט שש לו תמונה, מחשבות שליליות שהולכות עמה, רגשות נלווים וכן תחושות גופניות). זו נחשבת כנוגעת לשוליים של הטראומה, כי ברור שבטראומה המקורית, היו רגעים רבים של חרדה. בהתאם למצב הנוכחי, אפשר גם לעבד תגובות של חלקים דיסוציאטיביים למצב (מניסיוני, אנשים כעת פועלים במצב כה אוטומטי, ובו קולות דיסוציאטיביים נדחקים הצידה למען שמירה על הישרדות, דבר שלאורך זמן יוצר פערים וכן פגיעה ביעילות ובאנרגיות המנטליות), לרכך הגנות שעלולות להקשות על יכולת ההתמודדות (ביקורת עצמית מתמשכת), או אמונות חוסמות הקשורות למצב (״אני חייבת להראות שאני חזקה בכל מחיר״, ״בסוף יהיה רע״, ועוד).

כמובן, שיש מטופלים, שעשינו עמם דרך ארוכה, שמתמודדים טוב עם המשבר, וכך- כל שנותר לנו, לאחר ההתייחסות לשינוי, לחוזה, ולסטינג ומעט עבודה ראשונית של עיבוד ההווה המתהווה בשל הקורונה, להמשיך עם התוכנית המקורית עליה עבדנו. גם זה יכול להיות. יש לקחת בחשבון שהימנעות מהחזרה לתהליכי עיבוד של קדם-קורונה, או התעכבות יתר על המידה על המצב בהווה כאשר הדבר אינו נצרך, תהווה טעות, לא פחות מאשר כניסה מהירה מדי לתכני עיבוד כאשר אין לכך מוכנות בשל מצב המשבר.

גם לשלב השלישי של המודל התלת שלבי יש מקום בעבודתנו כעת, במובן של הרחבת זהויות, וכן תיקון והרחבה של קשרים עם השדה החברתי של המטופל. מייקל וייט, אשר ייסד את הטיפול הנרטיבי הדגיש את הסיפורים שאנו מספרים לעצמינו, סיפורים ״דקים״, נעדרי עושר תיאורי, הנוטים להבליט את מה שחסר בנו, במטופל, מה שהינו ״לא נורמלי״, פגום. הוא עודד חיפוש אחר תוצאות ייחודיות (מצבים בהם ״הבעיה״ לא מופיעה, סיפורים שמלמדים על יכולות, תקוות, ערכים, וכוחות של המטופל ומרחיבות מבט וסיפור) וכן עידוד לחיבור אל דמויות משמעותיות, מהעבר ומזמן ההווה של המטופל. בשפת ה-AIP, מדובר בהדגשת רשתות זיכרון ופיתוח של רשתות זיכרון חדשים, אשר ירחיבו את אפשרויות הבחירה והחיים של המטופל.

אם יש משהו שמשבר הקורונה מביא עמו, הוא הזדמנות ליצור חיבורים אנושיים אחרים, חזקים יותר. זהו פרדוקסלי שאותם מסכים, שבדרך-כלל היו מפרידים בינינו לבין אחרים בחיים שלפני הקורונה, משמשים מעתה לחיבור, בין מטפל ומטופל, בין חברי משפחה שמפוזרים ברחבי הארץ ואינם נפגשים, בין ילדים להוריהם המזדקנים, החיים לבדם.

למרות ה״מורכבות״ שיש בפוסט טראומה מורכבת, וכן במצב הקורונה, בטוחני שיש מה לעשות על מנת לייצר שינוי והקלה במצב הקיים ובכלל. אם נעמול על מתן משמעות והתייחסות לגורמים המפעילים את רשתות הזיכרון של המטופל/שלנו אשר יוצרים אקטיבציה, כפי שתואר, וכן נתעקש על שמירה של קשר מיטיב במסגרת יחסים טיפוליים בעלי סטינג מחזיק, בטוחני שנעבור גם את המורכבות. אזי, נצא לעולם, שבו אכן נהיה שונים, וכן שהעולם שלנו ושל המטופל יהיו שונים, אך מבחירה- ממקום פרו-אקטיבי, של הרחבת הסיפור האישי, הזהות והנפש.

 

ביום ג׳ 31/3 קיימתי שיח והדרכה מטעם העמותה, בנושא של עבודה במרחב הוירטואלי עם מצבים דיסוציאטיביים ופוסט טראומה מורכבת.

המצגת מההדרכה מופיעה במידעון ובאתר.

בריאות, ותודה לכל הנפשות הטובות שעמלות על חיזוק הקהילה הנפלאה שלנו.

ד״ר קרן מינץ מלחי

                                                 ****************************

*ד"ר קרן מינץ מלחי - עובדת סוציאלית קלינית, פסיכותרפיסטית, מטפלת זוגית ומשפחתית מוסמכת. מטפלת ומדריכה מוסמכת ב- EMDR.
malchikeren@gmail.com

נבנה באמצעות מערכת דפי הנחיתה של רב מסר

.