.

עבודה עם פרוצדורת "עיניים אוהבות" של ג'ים נייפ

ענת ריבלין* 

 

לעבודתו של ג'ים נייפ התוודעתי לאחרונה. כמישהי שמאמינה בעבודת חלקים ומטפלת גם בשיטות פסיכו דרמטיות ראיתי ברעיונות שלו כלי תומך ומארגן המתאים לשילוב עם emdr.

חשוב לומר כי אין להתייחס לתהליך כפי שמתייחסים לפרוטוקול, מדובר כאן יותר בהליך/כלי טיפולי עם מטרה שהשאלות בו מסייעות להגיע אליה.


הסבר תיאורטי

נייפ (2018) מדבר על החרדה ורמת המצוקה הגבוהה (sud) שעשויה לעלות במפגש בין ה ANP כלומר החלק הנחווה כנורמאלי אצל המטופל (Apparently normal part) לבין הEP כלומר החלק הילדי המייצג את החוויה הטראומתית (Emotionel part ). חלק זה נוטה להיות מודחק על מנת שהפרט יוכל לחוות את עצמו כנורמאלי ומתפקד ביומיום. ההימנעות הפובית ממגע עם חלק וההפרדה בין החלקים אפשרו בתקופות המוקדמות הישרדות פסיכולוגית רגשית. חלק מסוים בהימנעות מצוי בחלק הלא מודע. הגירוי הבילטראלי לאחר העלאת המודעות לשני החלקים, עשויים להביא לריכוך המאבק בין החלקים וחיבורם. אחת המטרות של גירוי בילטראלי תוך יצירת דיאלוג פנימי המונחה על ידי המטפל היא הפחתת חרדה וחיבור בין זיכרונות ואסוציאציות הקשורות לזיכרון הטראומתי. גירוי בילטראלי יחד עם מודעות לשני החלקים עשויים להביא מידע רלוונטי חדש אל תוך הקונפליקט בין החלקים. מטרת הפרוצדורה של Loving eyes הינה לסייע למטופל לבנות בתוכו דיאלוג אמפאטי בין חלקי העצמי.

 

מתי משתמשים בכלי זה?

בשני מצבים הפרוצדורה עשויה לסייע:

במצב בו יש כעס/ פחד/ דחייה או כל רגש אחר בין החלקים ובמצב בו קורה ההפך: כשיש מעט מידי תקשורת והשפעה בין החלקים בגלל ריחוק דיסוציאטיבי. ברגע שנוצר חיבור יותר טוב בין החלקים, יש אינטגרציה תוך אישיותית משופרת וניתן לגשת לעיבוד הטראומה ביתר קלות.


עבור מי הפרוצדורה עשויה להועיל:

עבור מטופלים עם עבר טראומתי קשה וסף רגישות נמוך. מטופלים אלה לעיתים יתקשו להתמודד עם השאלות של שלב 3 הדורשות Dual attention ואיזון בין ה"כאן ועכשיו" ל"שם ואז" ("נסה להעלות תמונה מייצגת של הבעיה"? / "מה המחשבה השלילית שעולה כעת"?) ועלולה להתפתח תגובה דיסוציאטיבית או ניתוק. למשל אדם שעבר פגיעה מינית בילדות והאזכור של הפגיעה בחדר הטיפול גורם לו להתנתק ולשכוח לרגע היכן הוא נמצא וכי ברגע זה הוא מוגן.

במקרים אלה, השאלות של העיניים האוהבות מחליפות למעשה את השאלות של שלב 3.


קווים מנחים

חשוב כמו תמיד ליצור אווירה נוחה ובוטחת בחדר, להסב את תשומת לב המטופל לתחושות הביטחון בחדר, בכאן ועכשיו.

לאחר תיאור הקושי / הבעיה והרגשות הנלווים, המטופל מעלה סיטואציה מייצגת מההווה לקושי זה. ואז נשאל האם הוא זוכר תחושות הדומות לתחושות אלה בילדות? האם כעת ביושבו בחדר זה הוא יכול רק להביט בילד שהוא היה אז. במידה והתשובה היא "כן", יבוצע גירוי בילטראלי יחד עם המילים המאשרות והפתוחות: "רק שים לב לילד הזה, רק התבונן". לעודד קבלה ואי שיפוטיות כלפי הילד. בדרך כלל אלה הדברים להם היה זקוק הילד שם ואז. כיוון שהמטופל נסוג למצב ילדי, המטפל מהווה כעת דמות של מעין "בוגר חומל מעברי". (המשגה שלי )

לעיתים קרובות קיים קושי אצל המטופל לקבל את העצמי הילדי. זה כמובן מייצג את ההגנות. בעיקר כשמדובר ברגשות של אשמה. במקרה כזה המטפל יכול למקד את המטופל במחשבה אודות החשיבות של ההגנות. שאלות כמו:"מה חיובי בלדעת שאתה היום לא הילד ההוא"? "מה טוב בלדעת שאתה לא מטופש / מפוחד/ מגוחך"? המטופל מן הסתם יגיב באמירה על כך שבאופן הזה הוא יכול להרגיש חזק, ואז גירוי בילטראלי קצר ואיטי יחזק את המשאב.

ברגע שמתאפשר למטופל להביט בילד, אפשר להתקדם ולבחון מה הרגשות שהמטופל רואה בדמות הילד. כיצד הילד חש לדעתו. המטופל לא בהכרח יבחין בשינוי שבו לפתע הוא רואה את הילד מתוך קבלה ויתחיל לבטא את הרגשות הקשורות לטראומה. אחרי כל התייחסות המטפל יבצע תנועות עיניים. לאחר שהמטופל מבטא את רגשות העצמי הילדי, ניתן לשאול אותו מה הוא מרגיש כלפי הילד.

בשלב הזה העצמי הפנימי הילדי חווה קבלה וניתן לחזק את החוויה בשאלה:"האם הילד/ה שומע/ת אותך"? על מנת לחזק את התקשורת הפנימית. שאלה נוספת שאפשר לשאול כעת היא:"האם יש איזה משהו שאת יודע/ת כמבוגר/ת שיכול לעזור לילד/ה? משהו שהיא/הוא לא יודע/ת"?

לאחר כל תשובה של המטופל יבוא גירוי בילטראלי לאחר ההנחיה:"רק הישאר עם זה". / "שים לב לזה". במידה ועולה חשש של העצמי הילדי מביקורת ניתן לסייע בשאלה כמו:"האם אתה כמבוגר חש ביקורת כלפי הילד כרגע"? במידה והתשובה היא כן, ניתן לחזור אחורה עם interweavs המסייעים לריכוך החוויה. למשל מידע על מצבו של הילד, הנסיבות דאז, שאלה כמו:"האם אתה חושב שלילד קשה כרגע"? ועוד.

נייפ מציין באחת הדוגמאות שמטופל מדווח על תחושה של זיכרון חי מאוד, ועל שינוי רגשי בחוויית ההיזכרות באירוע הקשה. למשל מעבר מכעס וזעם לתחושה עדינה של עצב יחד עם חמלה. הגברת התחושה של יכולת ההתמודדות.

כמו כן נייפ מציע לעשות שימוש במספר דרכי ויסות כשיש עליה חריגה בסימני המצוקה. הוא למשל אומר למטופל: האם אתה יכול לרגע להניח בצד את הזיכרון הזה ולחזור ליכולת להיות מודע להיותך בתוך החדר הבטוח והנעים כאן ועכשיו? המטפל מנחה את המטופל להתבונן בחדר או בנוף הנשקף מהחלון. או : "נוכל גם להשתמש ב"מיכל" (הקונטיינר) הרגשי הדמיוני או הפיזי שהוכן מבעוד מועד ככלי לאחסון הרגשות המכאיבים עד שתהיה מסוגל לגעת בהם".

כאן המקום להזכיר פרוצדורות דומות כמו "המרחב המרפא" של ברורית לאוב, Resourcing dyadic של מנספילד שמציע יצירת "משאב דיאדי" כלומר התחברות לזיכרון של קשר עם בוגר מזין, בניית "עצמי בטוח" על ידי אמירת מסרים מזינים לילד הפנימי של אפריל סטיל ו"ההורה המזין" של דולורס ומוסקורה. כל אלה הם תהליכים בהם הטיפול מכוון לאפשר מגע מרפא עבור העצמי הילדי ללא מגע עם הזיכרון הטראומתי. אלה הם תהליכים מרפאים וממשאבים. אצל נייפ, הפרוצדורה דומה אך נעשית בחיבור לזיכרון הטראומתי.

"המרחב המרפא" של ברורית לאוב שמניסיון, מומלץ ביותר לשימוש בקליניקה, מציע תהליך שבו העצמי הבוגר מתוודע לילד הפגיע. ילד זה הנו למעשה ייצוג של המהות האותנטית. תהליך זה מציע בין השאר הכרה ולגיטימציה של היבטים פגיעים או מוכחשים של הילד, תיקוף של הניגודים (הילד יכול להיות חלש-חזק, עצוב-שמח, שווה-לא שווה) הסולל את הדרך לקבלתם על ידי המטופל ועוד.

כי הפרוצדורה של נייפ דורשת כוחות מצד המטופל אך גם ערנות וגמישות גבוהה של המטפל יחד עם יכולת ליצור אווירה בוטחת. מטפלים אחרים גורסים כי קשה לעשות עיבוד ותיקון בדרך זו כיוון שהקוטביות בין הפוזיציה הטראומתית לפוזיציה החומלת/ בוגרת היא קיצונית.


הצגת מקרה

רחלי (שם בדוי) גדלה כבת להורים אשר עקב סיבות שונות התקשו להוות עבורה מקור תמיכה, אחזקה ותיקוף לעולמה הפנימי. אמה סבלה ככל הנראה מפוסט טראומה קשה ואביה מתואר כדמות קרה ומנותקת ולפרקים אף אלימה אשר ראה את עיקר תפקידו כמפרנס. כילדה, היא הצליחה להתמודד עם קשייה באופן מעורר התפעלות. היא השלימה לימודים אקדמיים, נישאה ובנתה משפחה. היא פנתה לטיפול עקב קשיים רגשיים הקשורים לגידול הילדים, חווית הריון ולידה ראשונה טראומתיים ועומס רגשי בזוגיות. היא מתארת איך באופן חוזר במרחבי החיים השונים היא חווה את עצמה כשקופה, כמישהי שצרכיה אינם נענים ואינם נשמעים. היא לעיתים מפצה על אלה באכילה רגשית ואז סובלת מתחושות של אשמה , כישלון וחוסר ערך.

הרציונאל לבחירה בפרוצדורת "עיניים אוהבות" היא עקב התרשמותי כי בטיפול, היא מתקשה לעיתים להתמקד. כשעולה המצוקה הרגשית סביב עיבוד תמונות ילדות שונות, חשיבתה לעיתים מוסחת ועולה קושי ליצור תהליך עיבוד על פי הפרוטוקול הרגיל ויש צורך ביצירת בסיס אחזקתי פנימי איתן יותר.


תיאור התהליך

רחלי סיפרה על תחושת השקיפות שלה ועלתה תמונה שלה כילדה קטנה בגן המשחקים. היא תיארה את עצמה כ "ילדה מלוכלכת עם כינים, רוב הילדים מתרחקים. רק ילדים ספורים משחקים איתי"

ביקשתי ממנה להתבונן בילדה הזו ולראות מה עולה. היא תיארה "אני רואה ילדה שמחפשת מעט קרבה. שיותר יתייחסו אליה. בכתה משחקים איתה יותר"...רחלי ממש מדברת כמו דמות הילדה. היא נזכרת לפתע באחיינית שלה שמזכירה לה את עצמה. "היא ממש מתוקה"..

אני שואלת אותה מה עולה בתוכה מול דמותה כילדה. היא מתארת תחושות של חמלה כלפיה. נזכרת בהרגלי הניקיון שהיו נהוגים בבית הוריה. מעט מקלחות. "חשבתי שזה הנורמאלי. זה גועל נפש".  אני שואלת:"כשאת מביטה בילדה, מה את רואה"? היא ממשיכה: "הילדה רוצה שלמישהו יהיה אכפת ממנה. מאיך היא נראית, מה היא אוכלת"...("שימי לב לזה" + תנועות עיניים(ת.ע.))

"בא לי לקחת אותה תחת חסותי, לטפל בה, לדבר איתה על נשיות, על טיפוח, כמו אחות גדולה שמסבירה. גם על המחזור"... ("שימי לב לזה" + ת.ע.)

"הילדה אומרת לי שהיא רוצה שמישהו יאמין בה. אני אומרת לה שאני מאמינה בה. היא מופתעת"...

("שימי לב לזה" + ת.ע.)

"עוד יהיו הרבה אנשים שמאמינים בך" אני שואלת האם הילדה מאמינה לך? ורחלי עונה: "קשה לה להאמין לי. אני אומרת לה את תראי, יהיה טוב"

("שימי לב לזה" + ת.ע.)

רחלי מתארת קושי בנשימה. אני מנחה: האם את יכולה לרגע להניח בצד את הזיכרון הזה ולחזור ליכולת להיות מודעת להיותך בתוך החדר הבטוח והנעים כאן ועכשיו? אני מנחה את רחלי להתבונן בחדר או בנוף הנשקף מהחלון. היא מביטה, נושמת ונרגעת מעט ואנו ממשיכות. אני מחזירה את רחלי לדמות הילדה בגינה ושואלת האם יש משהו שהיא כמבוגרת יכולה להגיד לילדה, משהו שהילדה אולי לא יודעת. היא מדברת אל הילדה:"את ילדה חזקה, את טובה בחשבון, יש לך לב טוב, את תגדלי להיות מישהי שטובה עם ילדים"... ("שימי לב לזה" + ת.ע.)

רחלי משתפת שכרגע הילדה נראית לה שמחה יותר. "היא שמחה שמישהו מאמין בה. שאני מאמינה בה. היא מבקשת חיבוק ואני מחבקת אותה" אני שואלת את רחלי מה היא רוצה לומר לילדה כרגע? "אני תמיד אהיה איתך, אני אשמור עלייך".

בשבוע שאחרי, רחלי מדווחת על שיפור ביכולת שלה להתמודד עם דרישות האימהות. היא איתנה יותר ובשלה יותר כעת להמשך עיבוד זיכרונות טראומתיים מתקופת ילדותה כשמידי פעם נדרש חיזוק מחדש של האינטגרציה בין החלקים, חמלה פנימית ויסות והמשך עיבוד.


לסיכום

חשוב להתנסות בזהירות עם הפרוצדורה, ללמוד אותה היטב וכמו תמיד, להיעזר בהדרכה. חשוב לגלות ערנות לגבי היכולת של המטופל להתמודד עם החיבור בין הטראומה לחלק המרפא בתוכו. הדיאלוג הפנימי בתוך מקום בטוח של ייצוג הורי חומל על ידי המטפל, מקדם בנייה של חוויה אינטגרטיבית של האני. החיבורים יוצרים קוהרנטיות, מגבירים את תחושת השליטה וה"בית" הפנימי שבו ה"חדרים" מחוברים. אולי אפשר לדמות זאת למעבר מגורים מבית העשוי חדרים חדרים המופרדים זה מזה, לבית בו יש מרכז, מעין סלון שהוא הלב, התודעה. מטבח שהוא הרגש והחושים, שירותים שהם מקום לפינוי המיותר וכו' ומהם יש יכולת לנוע בחופשיות בין החדרים כשהמרכז מחוזק ובהיר יותר.

 

ביבליוגרפיה

Knipe, J. (2018). EMDR toolbox: Theory and treatment of complex PTSD and dissociation. Springer Publishing Company

_________________________________________________________________________________

* ענת ריבלין - עו"ס M.S.W מטפלת emdr מוסמכת ומנחת קבוצות, בעלת קליניקה פרטית בהושעיה.

rivlin.anat@gmail.com

נבנה באמצעות מערכת דפי הנחיתה של רב מסר

.